העשרים בפברואר 2012, 6 בבוקר. אני מתעוררת. מתארגנת. הולכת לבי"ס. זה יום של חלוקה תעודות, וכולם סביבי מתרגשים. אני לא מבינה על מה המהומה- בסה"כ בי"ס. אני מבלה עם חברים. לפעמים הם גורמים לי להרגיש כמו עלוקה- אני כל כך שונאת את זה! אבל אני יודעת שזו לא באשמתם- אני באמת קרציה. אני מרגישה מעיין ריקנות בתוכי, מעיין חור שחור. זמן חולף. אני תוהה מה קרה לי. אני מרגישה כאילו בזמן האחרון השתנתי מאד. אני לא מבינה, לאן נעלם הביטחון העצמי שלי? אני מגיעה הביתה. אני לא מספרת לאימא שקיבלנו היום תעודות. למה? היא תדע על זה בסופו של דבר. היא בנאדם עצבני. אני מתיישבת מול המחשב, אוכלת. אני מרישה מזעזע, כאילו שצמיג של אשמה יושב בבטני. אני רוצה להקיא, לא יודעת מדוע יש בי תחושה כזו. אני מורידה את הכלב שלי, כולי נסערת. בגלל שאני היפראקטיבית, להוריד את הכלב זה גם להוריד את עצמי. אני רצה, חולמת בקיץ, נושמת. אני מסתכלת למעלה, לשמיים, ורואה עננים. אני כל כך משתוקקת להיות בינם, לרחף. אני כל כך רוצה לעוף! הפנטזיות מתחלפות בראשי זו אחר זו. אני רוצה לבכות. אני רוצה ליפול. אותה תחושת תהום בתוכי מרגישה מזויפת. אני רואה ילד קטן צוחק עם אימו, ורודף אחרי חתול רחוב. הוא מעצבן אותי. אני עולה למעלה. אני רוצה לעשות משהו משמעותי, משהו טוב, כך שבסופו של היום אני אוכל להגיד כך שזה לא היה יום מבוזבז. אני מתיישבת ליד המחשב. אני כל כך עצלנית, כל כך עייפה, כל כך רופסת. אני שונאת את עצמי, ושונאת חלקים קטנטנים בתוכי שחושבים שעוד יש לי תקווה. אני מרגישה צבועה. עוברות שעות על גבי שעות. אני אוכלת ארוחת ערב, ומורידה את הכלב פעם נוספת, לפני השינה. ראשי סוער שוב. כל פעם זה כך. אני חולמת על תקווה, על חירות, על הערכה, על תהילה. אני מרגישה כל כך קטנה, כל כך פצפונת. אני מחליקה, ומוחזרת למציאות בכוח. אני עולה למעלה, ומחליפה בגדים. אני נכנסת למיטה. היום נגמר.