בלי שם גרסה א'

אני נופלת לתוך חשכה אין סופית. נרדמת, אך לגמרי בהכרה. לעולם לא מתעוררת, ולעולם לא ישנה. נופלת, עמוק, מהר, הרבה, לנצח. התהום כה עמוקה, מושכת אותי, מפילה. אני קוראת לעזרה, ואיש לא שומע. החשכה המבורכת מושכת עמוק יותר, יותר חזק. אני קוראת, וצורחת, ומתנגדת. לאיש לא אכפת. גם הבודדים ששומעים את זעקתי- מתעלמים. אני נכנעתץ התנגדותי מתנדפת. אני נופלת. עמוק. לתוך תהום אינסופית. תהום שחורה משחור. אין לי במה לתפוס. אני מסתכלת למעלה. בקושי יכולה כבר לראות את השמיים. בקושי יכולה לזכור את מה שבחוץ. אני בוהה. מה שאני רואה כבר לא מוכר לי. פעם הייתי חלק מזה, אולם אני כבר לא. אני מנסה להמשיך לצרוח, אך קולי אובד.  אני צורחת בתוך תוכי. לא לעזרה, לא בהתנגדות. אלא בלי סיבה לא אחת שאני יכולה לזכור. כנראה פעם הייתה לי סיבה, אבל כבר שכחתי אותה. אני ממשיכה לצרוח בתוך תוכי, בעוד אני מרגישה שהרוח סביבי תולשת ממני חלקים. הם נעלמים. מתנדפים. לא חוזרים. מתפוגגים. אני ממשיכה ליפול, מחכה למכה החזקה, אבל אני לא יודעת שאין לתהום תחתיתץ נופלת. צורחת. נפגעת. נקרעת. נכנעת. ושום דבר לא עוזר. המוות המבורך לא מגיע. אני לא חיה, אבל לא מתה. שום דבר לא גואל אותי מייסורי.

ואני ממשיכה ליפול...