בהשראת חלום שהיה לי הלילה

אני טובעת. בחוץ השמיים כחולים, ציפורים מצייצות וילדים צוחקים. ואני טובעת. אני טובעת לאט, בתוך חושך עמוק. לאט, לאט, לאט. אני צורחת. איש אינו שומע את זעקותיי.  החושך עוטף אותי, מושך אותי למטה. הוא מוחץ אותי. איש אינו שם לב. אט אט, החושך סוגר עלי כה חזק, שאני מתחילה לשכוח. בהתחלה, אני שוכחת את השמיים. אחר כך את הציפורים והילדים. לאחר מכן, מבלי לשים לב, אני שוכחת שיש דרך החוצה. או לפחות שאמורה להיות.
החושך מוחץ אותי, לוחץ עלי בחוזקה. אני כבר כמעט נעלמת, כעמט מתפוגגת לגמרי בתוך האפלה. כבר כמעט איני זוכרת דבר. אני זוכרת שההחושך קיים, ופרט לכך- כלום. איני זוכרת את העולם, וגם לא את עצמי.
 אני מתפוגגת במים השחורים. הדברים היחידים שנשארים ממני הם כאב אינסופי, וזיכרונות על ימים אחרים. ימים- שלעולם לא ישובו. 
העזרה מגיעה לבסוף. אולם זה מאוחר מידי- כבר איני קיימת.