נשאתי עיניי למרום

נשאתי עיניי למרום
ושם, מלאכים מדממות לשלום.
פורשות כנפיהן למרחבים
לא נופלות, לא הורגות אנשים.
דמן שנופל בדממה
בצבע אדום כשקיעת החמה
זולג על פניי,
נוזל מתוך עיניי,
וגורם לי לבכות,
כי אין דבר שאוכל לעשות.
הן גססו בשקט,
ללא צעקה או צווחה
וראיתי אותן מסתחררות מטה במהרה.
נשאתי עיניי למרומים,
ולמעלה ראיתי איך גוססות מלאכים.

נפלתי מצוק

נפלתי מצוק,
והזמן קפא.
מעולם לא ידעתי,
כזאת מצוקה.
מרחפת בחלל
ללא אוויר.
מחפשת נקודה להחזיק
וחותכת את החלל
כסכין דקיק.
הקיר שלידי קרוב,
אולם כה רחוק.
גם אילו הייתי לצידו,
מנסה לתפוס,
הכישלון היה נחלתי.
מרחוק ראיתי הבזק לבן.
עצמות אדם.
נאחתי והקשבתי לרוח
שחמדה את אנחתי.
כאב עטף אותי מכל עבר
חיכיתי לפני המוות חמורות הסבר.
הרגשתי נטושה בחלל ללא ראות
הרגשתי עייפה ומלאת לאות.
אך לא ידעתי מנוח,
חיפשתי מוצא בכוח.
המשכתי ליפול
וביקשתי מהזמן שעלי יחמול.
ואז-
נחתתי.
הכאב הכה בי בעוצמה.
החובשים שחילצו את גופתי
אמרו דבר נורא.
הנפילה לא ארכה
למעלה מעשר שניות.
לי, בתוקפתי, זה נראה כנצח.
כעת, לא נראה לי דבר.
כעת, אני לא קיימת.
כעת, אני מתה.