אנחנו מטיילים. אדוארד ואני. אדוראד הוא חזק, גדול ומשכיל. ואני? אני אני. טיפש, קטן וחלש. אנחנו מטילים בשביל קטן בשעת דימדומים. לא מזמן יצאנו למסענו. אדוראד רוצה להביא את הסחורה לעיר לפני שתשקע השמש. סיימנו לארוז אותה די מאוחר. אדוארד תמיד אומר, 'מי שמאחר, עליו למהר.' אדוארד חכם. אני תמיד מקשיב לו. "מה אתה ממלמל שם?" הוא שואל אותי לפתע בעצבנות. "כלום.." אני עונה בשקט, ממשיך את השיחה בתוך ראשי. אני משתדל לא להרגיז אותו. משרת שמרגיז את האדון שלו- לא זוכה לטוב. אדוארד הוא אדון טוב. הוא אפעם לא מכה אותי, ולרוב לא מרים את הקול. הוא מתייחס אלי הרבה יותר טוב משאר האדונים שהיו לי. אני אצלו כבר חמישה שבועות, ואני משתדל להיות כמה שפחות מטומטם- כדי שהוא ישאיר אותי. פעם אחת אפילו ניסיתי לצפות את מה הוא רוצה ממני. זה היה טיפשי. למשרתים אסור לחשוב.
הגענו לגשר. אנחנו צריכים לחצות. אני מחכה שאדוארד יגיד לי להעביר את הסחורה. הוא, בחוכמתו, מחזק את קשריה לפני שאנחנו ממשיכים. "קדימה- תעביר!" הוא אומר לי, ואני מושך את הסוס על הגשר הרעוע. אני מושך, ומושך,ומושך, ובקושי מצליח לעבור. כשאני מסיים, אדוארד עובר אותו בקלילות. הוא תמיד היה כל כך מוצלח. כל כך חכם. אנחנו ממשיכים ללכת. אדוארד, לפתע, נהיה יותר ויותר שקט. אני לא מבין מה קורה. אני ממשיך ללכת כרגיל, מכחה לפקודה לעצור. לבסוף הוא נופל, ומתיישב על הארץ- בוכה. אני לא יודע מה לעשות. להמשיך? לחכות? אני הרי כל כך קטן וטפםש! אני משרת- אסור לי לחשוב! אבל אדוני מעולם לא היה כך. אני עוצר בהיסוס. ניגש אל אדוני. הוא לא מרים מבטו, ולוחש לי סיפור. סיפור על אהובה שהייתה לו לפני שני עשורים. אהובה שהייתה, וטבעה. הוא אומר שמאז הוא לא יכול לעבור גשרי נחלים מבלי להזכר במראה פניה היפות. מבלי להזכר שגופה האצילי הפך נפוח ומגעיל לאחר המוות. הוא בוכה ובוכה ובוכה. הוא קם לבסוף, נתמך בי. אני מחכה לפקודה. "תמשיך ללכת.." קולו הרועד והמהסס מנסה לצוות עלי. אני ממשיך.
עוברות שעתיים. כמעט הגענו ליעדנו. אנחנו כבר רואים את העיר. אך לפני כן- עלינו לחצות עוד גשר. אני, בטיפשותי, מנסה להמשיך ללכת. אני, הקטן, החלש, הנחות, לא מבין. אדוני עוצר אותי. במילים זעומות, הוא אומר לי מה לעשות. אני מציית במהירות, כהרגלי. אני מניח את הסחורה, ועוזב את הסוס. אני עוזר לאדוני לחצות. כעת, הוא כבר לא חוצה בקלילות. הוא נראה חלש, עייף, עצוב. הוא לא מביט אל המים, אלא רק קדימה- בוהה. כשאני מסיים, אני חוזר בצייתנות לקחת את הסחורה. אני כל כך קטן, לא מסוגל להבין את כאב אדוני. אדוני שעוד היום נראה לי כבלתי מנוצח. אנחנו ממשיכים דקות אחדות.
הגענו לעיר. מסענו נגמר.
הגענו לגשר. אנחנו צריכים לחצות. אני מחכה שאדוארד יגיד לי להעביר את הסחורה. הוא, בחוכמתו, מחזק את קשריה לפני שאנחנו ממשיכים. "קדימה- תעביר!" הוא אומר לי, ואני מושך את הסוס על הגשר הרעוע. אני מושך, ומושך,ומושך, ובקושי מצליח לעבור. כשאני מסיים, אדוארד עובר אותו בקלילות. הוא תמיד היה כל כך מוצלח. כל כך חכם. אנחנו ממשיכים ללכת. אדוארד, לפתע, נהיה יותר ויותר שקט. אני לא מבין מה קורה. אני ממשיך ללכת כרגיל, מכחה לפקודה לעצור. לבסוף הוא נופל, ומתיישב על הארץ- בוכה. אני לא יודע מה לעשות. להמשיך? לחכות? אני הרי כל כך קטן וטפםש! אני משרת- אסור לי לחשוב! אבל אדוני מעולם לא היה כך. אני עוצר בהיסוס. ניגש אל אדוני. הוא לא מרים מבטו, ולוחש לי סיפור. סיפור על אהובה שהייתה לו לפני שני עשורים. אהובה שהייתה, וטבעה. הוא אומר שמאז הוא לא יכול לעבור גשרי נחלים מבלי להזכר במראה פניה היפות. מבלי להזכר שגופה האצילי הפך נפוח ומגעיל לאחר המוות. הוא בוכה ובוכה ובוכה. הוא קם לבסוף, נתמך בי. אני מחכה לפקודה. "תמשיך ללכת.." קולו הרועד והמהסס מנסה לצוות עלי. אני ממשיך.
עוברות שעתיים. כמעט הגענו ליעדנו. אנחנו כבר רואים את העיר. אך לפני כן- עלינו לחצות עוד גשר. אני, בטיפשותי, מנסה להמשיך ללכת. אני, הקטן, החלש, הנחות, לא מבין. אדוני עוצר אותי. במילים זעומות, הוא אומר לי מה לעשות. אני מציית במהירות, כהרגלי. אני מניח את הסחורה, ועוזב את הסוס. אני עוזר לאדוני לחצות. כעת, הוא כבר לא חוצה בקלילות. הוא נראה חלש, עייף, עצוב. הוא לא מביט אל המים, אלא רק קדימה- בוהה. כשאני מסיים, אני חוזר בצייתנות לקחת את הסחורה. אני כל כך קטן, לא מסוגל להבין את כאב אדוני. אדוני שעוד היום נראה לי כבלתי מנוצח. אנחנו ממשיכים דקות אחדות.
הגענו לעיר. מסענו נגמר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה