לא.

אני קופצת,
רצה,
בורחת.
הירח האדום,
עוקב,
רודף.
הזעקות נשמעות,
החלשים מתים.
אני רצה,
יודעת שאסור לי.
יודעת שכל צעד,
מסכן אותי,
מגביר את תשוקתו.
סמטה אפלה.
לחמוק.
הוא חוסם את הפתח.
אני ממשיכה לרוץ.
אסור לי-
אני אפול.
אני בורחת.
לבסוף, קיר.
אני שורטת אותו.
מדוע הוא כאן?
מתנשמת מהר.
מסתכלת לאחור.
הוא משיג אותי בקלילות.
זהו הסוף שלי,
אני יודעת.
אני מנסה להתנגד,
בועטת,
נושכת,
צורחת.
הוא חזק,
יותר ממני.
אני לא מצליחה
לאלץ את עצמי להכנע.
הוא משתמש בכוח.
זה כל כך כואב.
והוא עושה זאת.
שוב, ושוב, ושוב.
ולבסוף, לשמחתי,
נוטש אותי- 
לאחר שעות.
אני אמות,
אני יודעת.
הרצפה קרה.
הכל כל כך כואב.
אני מדממת.
אני אמות.
והאפלה?
האפלה מכסה את הכל, 
האפלה מכסה את כל השברים,
משאירה אותם בודדים בחשכה.