תרגיל כתיבה 3

הן לכודות במערה. אור ולילה. "אנחנו צריכות לצאת מפה." לחשה אור, מפחדת מפני החשכה ששררה שם. "באמת?" ענתה לילה בעוקצנות וברשעות, "לא ידעתי!" הוסיפה בציניות. היא כל כך יפה ומרושעת, חשבה אור. שיערה השחור ועיניה האדומות, הרעות. ידיה החזקות, המסוגלות למחוץ את גרונו של אדם בוגר. אור חשבה שהיא יפה- מרושעת להחריד, אבל יפה.

אני שונאת את כל הקיטשיות שלה, חשבה לילה. אני שונאת את העליזות שלה, את השמחה. אני? חשבה לילה, לי יש ביטחון עצמי! חוזק! לפתע קול קטן וזעיר נשמע. "אנחנו צריכות לשתף פעולה." אמרה אור. "אני יודעת." רטנה לילה. אור חשבה שלילה מתנהגת בגסות, בברוטליות.

אור הביטה בלילה שניסתה לחפור בידיה החזקות דרך החוצה. היא לא עזרה- יודעת שדכרה לא תתאים לדרכיה של לילה. "למה את כל כך מטומטמת?!" לילה צעקה. "זו אשמתך שאנחנו בכלל בפנים!" אור לא הגיבה למראה הכעס, הזעם והדיכאון שתמיד הפגינה לילה. "זה הכל באשמתך ובאשמת האופטימיות המזדיינת שלך! למה את אף פעם לא עושה מה שאומרים לך?! מפגרת!" לילה המשיכה לצעוק ולצרוח על אור. זה בסדר, אור חשבה. אני סולחת לה. זה לא בשליטתה שהיא תמיד כל כך רעה לכולם. זה תמיד היה ככה. ככה היא נולדה. "אולי תעופי מפה?!" אור שמעה את צעקותיה של לילה. "אנחנו לכודות במערה- אני לא יכולה לצאת.." ציינה אור את הברור מאליו, יודעת שהיא לא יכולה לכעוס על לילה. "מפגרת..." הפטירה לילה, ואור ראתה אותה ממשיכה להעיף אדמה, מנסה לצאת. היא תנסה להרוג אותי, ידעה אור. ידעה- ולא עשתה דבר.

וכך הן נשארו כלואות במערה, במשך שעות.

-----------------------------------------------------------

זה מתוך קורס כתיבה יוצרת. הנה ההוראת שקיבלתי:

נסו לחשוב על שתי דמויות. אם אחרי התרגיל הראשון הדימיון שלכם קצת עייף אתם יכולים למשל לבחור באב ובן או אם ובת. אחת מהדמויות היא דמות ראשית ואילו השנייה היא דמות משנית. כתבו דיאלוג בין שתי הדמויות כאשר המטרה שלכם היא לאפיין את הדמות הראשית בעזרת הדמות המשנית. איך עושים את זה? פשוט מאוד, יוצרים אנלוגיה. אנלוגיה יכולה להיות באחת משתי צורות: אנלוגיה ישרה – שתי הדמויות הן שונות אך יש להן משהו במשותף. אנלוגיה ניגודית – שתי הדמויות הן דומות אך יש בניהן משהו שונה. הקווים הדומים והשונים יעזרו לכם להדגיש מאפיינים שונים של הדמויות. למשל: שתי הדמויות יכולות להיות דומות מבחינת האידיאולוגיה הפוליטית שלהן, אבל אחת אופטימית והשנייה פסימית.

תרגיל כתיבה 2

אנחנו מטיילים. אדוארד ואני. אדוראד הוא חזק, גדול ומשכיל. ואני? אני אני. טיפש, קטן וחלש. אנחנו מטילים בשביל קטן בשעת דימדומים. לא מזמן יצאנו למסענו. אדוראד רוצה להביא את הסחורה לעיר לפני שתשקע השמש. סיימנו לארוז אותה די מאוחר. אדוארד תמיד אומר, 'מי שמאחר, עליו למהר.' אדוארד חכם. אני תמיד מקשיב לו. "מה אתה ממלמל שם?" הוא שואל אותי לפתע בעצבנות. "כלום.." אני עונה בשקט, ממשיך את השיחה בתוך ראשי. אני משתדל לא להרגיז אותו. משרת שמרגיז את האדון שלו- לא זוכה לטוב. אדוארד הוא אדון טוב. הוא אפעם לא מכה אותי, ולרוב לא מרים את הקול. הוא מתייחס אלי הרבה יותר טוב משאר האדונים שהיו לי. אני אצלו כבר חמישה שבועות, ואני משתדל להיות כמה שפחות מטומטם- כדי שהוא ישאיר אותי. פעם אחת אפילו ניסיתי לצפות את מה הוא רוצה ממני. זה היה טיפשי. למשרתים אסור לחשוב.
הגענו לגשר. אנחנו צריכים לחצות. אני מחכה שאדוארד יגיד לי להעביר את הסחורה. הוא, בחוכמתו, מחזק את קשריה לפני שאנחנו ממשיכים. "קדימה- תעביר!" הוא אומר לי, ואני מושך את הסוס על הגשר הרעוע. אני מושך, ומושך,ומושך, ובקושי מצליח לעבור. כשאני מסיים, אדוארד עובר אותו בקלילות. הוא תמיד היה כל כך מוצלח. כל כך חכם. אנחנו ממשיכים ללכת. אדוארד, לפתע, נהיה יותר ויותר שקט. אני לא מבין מה קורה. אני ממשיך ללכת כרגיל, מכחה לפקודה לעצור. לבסוף הוא נופל, ומתיישב על הארץ- בוכה. אני לא יודע מה לעשות. להמשיך? לחכות? אני הרי כל כך קטן וטפםש! אני משרת- אסור לי לחשוב! אבל אדוני מעולם לא היה כך. אני עוצר בהיסוס. ניגש אל אדוני. הוא לא מרים מבטו, ולוחש לי סיפור. סיפור על אהובה שהייתה לו לפני שני עשורים. אהובה שהייתה, וטבעה. הוא אומר שמאז הוא לא יכול לעבור גשרי נחלים מבלי להזכר במראה פניה היפות. מבלי להזכר שגופה האצילי הפך נפוח ומגעיל לאחר המוות. הוא בוכה ובוכה ובוכה. הוא קם לבסוף, נתמך בי. אני מחכה לפקודה. "תמשיך ללכת.." קולו הרועד והמהסס מנסה לצוות עלי. אני ממשיך.
עוברות שעתיים. כמעט הגענו ליעדנו. אנחנו כבר רואים את  העיר. אך לפני כן- עלינו לחצות עוד גשר. אני, בטיפשותי, מנסה להמשיך ללכת. אני, הקטן, החלש, הנחות, לא מבין. אדוני עוצר אותי. במילים זעומות, הוא אומר לי מה לעשות. אני מציית במהירות, כהרגלי. אני מניח את הסחורה, ועוזב את הסוס. אני עוזר לאדוני לחצות. כעת, הוא כבר לא חוצה בקלילות. הוא נראה חלש, עייף, עצוב. הוא לא מביט אל המים, אלא רק קדימה- בוהה. כשאני מסיים, אני חוזר בצייתנות לקחת את הסחורה. אני כל כך קטן, לא מסוגל להבין את כאב אדוני. אדוני שעוד היום נראה לי כבלתי מנוצח. אנחנו ממשיכים דקות אחדות.
הגענו לעיר. מסענו נגמר.

לא.

אני קופצת,
רצה,
בורחת.
הירח האדום,
עוקב,
רודף.
הזעקות נשמעות,
החלשים מתים.
אני רצה,
יודעת שאסור לי.
יודעת שכל צעד,
מסכן אותי,
מגביר את תשוקתו.
סמטה אפלה.
לחמוק.
הוא חוסם את הפתח.
אני ממשיכה לרוץ.
אסור לי-
אני אפול.
אני בורחת.
לבסוף, קיר.
אני שורטת אותו.
מדוע הוא כאן?
מתנשמת מהר.
מסתכלת לאחור.
הוא משיג אותי בקלילות.
זהו הסוף שלי,
אני יודעת.
אני מנסה להתנגד,
בועטת,
נושכת,
צורחת.
הוא חזק,
יותר ממני.
אני לא מצליחה
לאלץ את עצמי להכנע.
הוא משתמש בכוח.
זה כל כך כואב.
והוא עושה זאת.
שוב, ושוב, ושוב.
ולבסוף, לשמחתי,
נוטש אותי- 
לאחר שעות.
אני אמות,
אני יודעת.
הרצפה קרה.
הכל כל כך כואב.
אני מדממת.
אני אמות.
והאפלה?
האפלה מכסה את הכל, 
האפלה מכסה את כל השברים,
משאירה אותם בודדים בחשכה. 

העשרים בפברואר 2012, 6 בבוקר. אני מתעוררת. מתארגנת. הולכת לבי"ס. זה יום של חלוקה תעודות, וכולם סביבי מתרגשים. אני לא מבינה על מה המהומה- בסה"כ בי"ס. אני מבלה עם חברים. לפעמים הם גורמים לי להרגיש כמו עלוקה- אני כל כך שונאת את זה! אבל אני יודעת שזו לא באשמתם- אני באמת קרציה. אני מרגישה מעיין ריקנות בתוכי, מעיין חור שחור. זמן חולף. אני תוהה מה קרה לי. אני מרגישה כאילו בזמן האחרון השתנתי מאד. אני לא מבינה, לאן נעלם הביטחון העצמי שלי? אני מגיעה הביתה. אני לא מספרת לאימא שקיבלנו היום תעודות. למה? היא תדע על זה בסופו של דבר. היא בנאדם עצבני. אני מתיישבת מול המחשב, אוכלת. אני מרישה מזעזע, כאילו שצמיג של אשמה יושב בבטני. אני רוצה להקיא, לא יודעת מדוע יש בי תחושה כזו. אני מורידה את הכלב שלי, כולי נסערת. בגלל שאני היפראקטיבית, להוריד את הכלב זה גם להוריד את עצמי. אני רצה, חולמת בקיץ, נושמת. אני מסתכלת למעלה, לשמיים, ורואה עננים. אני כל כך משתוקקת להיות בינם, לרחף. אני כל כך רוצה לעוף! הפנטזיות מתחלפות בראשי זו אחר זו. אני רוצה לבכות. אני רוצה ליפול. אותה תחושת תהום בתוכי מרגישה מזויפת. אני רואה ילד קטן צוחק עם אימו, ורודף אחרי חתול רחוב. הוא מעצבן אותי. אני עולה למעלה. אני רוצה לעשות משהו משמעותי, משהו טוב, כך שבסופו של היום אני אוכל להגיד כך שזה לא היה יום מבוזבז. אני מתיישבת ליד המחשב. אני כל כך עצלנית, כל כך עייפה, כל כך רופסת. אני שונאת את עצמי, ושונאת חלקים קטנטנים בתוכי שחושבים שעוד יש לי תקווה. אני מרגישה צבועה. עוברות שעות על גבי שעות. אני אוכלת ארוחת ערב, ומורידה את הכלב פעם נוספת, לפני השינה. ראשי סוער שוב. כל פעם זה כך. אני חולמת על תקווה, על חירות, על הערכה, על תהילה. אני מרגישה כל כך קטנה, כל כך פצפונת. אני מחליקה, ומוחזרת למציאות בכוח. אני עולה למעלה, ומחליפה בגדים. אני נכנסת למיטה. היום נגמר.

צחוק

הוא צוחק.
זהו צחוק של מסכנים.
של אנשים נטולי חיים.
של אנשים נטולי תקווה.
זהו צחוקו, והוא רק בן חמש.
אני שומעת אותו.
אני שומעת אותו, וליבי נקרע.
הוא צוחק. ואני מתהפכת.
מתהפכת בקברי הצר והרדוד.
אנני רוצה שילדי יכיר צחוק זה.
אולם אין דבר שאוכל לעשות.
משום שאינני שם.
איש אינו שם.
מלבד 'הצוחקים'.

מוחלפת

מתהפכת במיטה. הכל חדש לי. השעה היא ארבע לפנות בוקר, ועדיין לא הצלחתי להרדם. אני חיה חיים אחרים, חיים של מישהי אחרת. מישהי שמחה, פשוטה, שהעצב בחייה מובן. מישהי שלא מפחדת. מישהי שלא בורחת, שלא עוזבת. אני מסתכלת על התקרה. צללים אקראיים מפוזרים עליה, והיא מסתורית. אני מתיישבת. הרכבת עוברת, והרחש נשמע מבחוץ. הכל חדש לי, אבל הכל קיים. רק עכשיו הוחלפנו, אך נראה כאילו זה קרה לפני שנים. אני לא זוכרת. אני לא שוכחת. הכל חדש לי, ונעלם...

פרידה

זה נגמר. אני פשוט לא יכול להגיד לה שזה נגמר. ואני? אני מת ללכת. מת לברוח, לצעוק, לישון, לחיות. אבל אני לא יכול. אני חייב לה את הסוף. את השתיקה. ההבנה. גם כשהעולם מתפוצץ. גם כשההלם בא. אני מביט בה. ולא מזהה את העיניים. אני מביט בה, והיא נעלמת בחטף.