צחוק

הוא צוחק.
זהו צחוק של מסכנים.
של אנשים נטולי חיים.
של אנשים נטולי תקווה.
זהו צחוקו, והוא רק בן חמש.
אני שומעת אותו.
אני שומעת אותו, וליבי נקרע.
הוא צוחק. ואני מתהפכת.
מתהפכת בקברי הצר והרדוד.
אנני רוצה שילדי יכיר צחוק זה.
אולם אין דבר שאוכל לעשות.
משום שאינני שם.
איש אינו שם.
מלבד 'הצוחקים'.

מוחלפת

מתהפכת במיטה. הכל חדש לי. השעה היא ארבע לפנות בוקר, ועדיין לא הצלחתי להרדם. אני חיה חיים אחרים, חיים של מישהי אחרת. מישהי שמחה, פשוטה, שהעצב בחייה מובן. מישהי שלא מפחדת. מישהי שלא בורחת, שלא עוזבת. אני מסתכלת על התקרה. צללים אקראיים מפוזרים עליה, והיא מסתורית. אני מתיישבת. הרכבת עוברת, והרחש נשמע מבחוץ. הכל חדש לי, אבל הכל קיים. רק עכשיו הוחלפנו, אך נראה כאילו זה קרה לפני שנים. אני לא זוכרת. אני לא שוכחת. הכל חדש לי, ונעלם...

פרידה

זה נגמר. אני פשוט לא יכול להגיד לה שזה נגמר. ואני? אני מת ללכת. מת לברוח, לצעוק, לישון, לחיות. אבל אני לא יכול. אני חייב לה את הסוף. את השתיקה. ההבנה. גם כשהעולם מתפוצץ. גם כשההלם בא. אני מביט בה. ולא מזהה את העיניים. אני מביט בה, והיא נעלמת בחטף.

אקראי

לנצח.
לנצח לא אראה את הכאב שבעיניה.
היא עומדת בחוץ, מחכה.
רוצה שאצא. רוצה שאדע.
אני לא יכולה!!
היא רועדת.
אני גם.
הדממה לא באה.
רק רעש סטטי בחוץ.
אני רצה.
הזמן חולף, והעלים נושרים.
אני נפגעת, מועדת.
הכאב חותך אותה.
ורק הסלעים החדים יודעים את סיפורה.

דמעה של דם

יושבת. שותקת.
רוצה לברוח. רוצה לבעוט.
אני חולמת שאני עפה.
עפה למקום אחר, רחוק מכאן.
מרגישה בודדה.
מרגישה שאין בעולם אף אחד חוץ ממני- מלבד דמעה. דמעה של דם.
היא נוזלת על כנפיה, מרטיבה. מלכלכת.
כה טהורה וקטנה.
כה רחוקה וכואבת.
אני מביטה.
אני לא יודעת כיצד  לדבר.
חייבת לצרוח, לצרוח את הדממה!
אולם היא כלואה. כלואה עמוק בפנים.
ואני מחכה. מחכה שתצא.
מחכה שתברח.
כמוני.

נשאתי עיניי למרום

נשאתי עיניי למרום
ושם, מלאכים מדממות לשלום.
פורשות כנפיהן למרחבים
לא נופלות, לא הורגות אנשים.
דמן שנופל בדממה
בצבע אדום כשקיעת החמה
זולג על פניי,
נוזל מתוך עיניי,
וגורם לי לבכות,
כי אין דבר שאוכל לעשות.
הן גססו בשקט,
ללא צעקה או צווחה
וראיתי אותן מסתחררות מטה במהרה.
נשאתי עיניי למרומים,
ולמעלה ראיתי איך גוססות מלאכים.

נפלתי מצוק

נפלתי מצוק,
והזמן קפא.
מעולם לא ידעתי,
כזאת מצוקה.
מרחפת בחלל
ללא אוויר.
מחפשת נקודה להחזיק
וחותכת את החלל
כסכין דקיק.
הקיר שלידי קרוב,
אולם כה רחוק.
גם אילו הייתי לצידו,
מנסה לתפוס,
הכישלון היה נחלתי.
מרחוק ראיתי הבזק לבן.
עצמות אדם.
נאחתי והקשבתי לרוח
שחמדה את אנחתי.
כאב עטף אותי מכל עבר
חיכיתי לפני המוות חמורות הסבר.
הרגשתי נטושה בחלל ללא ראות
הרגשתי עייפה ומלאת לאות.
אך לא ידעתי מנוח,
חיפשתי מוצא בכוח.
המשכתי ליפול
וביקשתי מהזמן שעלי יחמול.
ואז-
נחתתי.
הכאב הכה בי בעוצמה.
החובשים שחילצו את גופתי
אמרו דבר נורא.
הנפילה לא ארכה
למעלה מעשר שניות.
לי, בתוקפתי, זה נראה כנצח.
כעת, לא נראה לי דבר.
כעת, אני לא קיימת.
כעת, אני מתה.

חוכמת החלש

ילד קטן,
בלונדיני, תכול עיניים,
רץ.
הפרפר, אדום, מרפרף.
והילד אחריו.
רודף, משחק.
מצחקק.
לפתע, בור.
הילד לא יכול לעבור.
עומד, אובד עצות.
מביט בפרפר.
משום מה, הפרפר לא ממשיך.
מרחף במקום, נשאר.
לפתע, מצא פיתרון.
קרש, קטן, שברירי
מונח בצד.
הילד הקטן, החלש,
מרים בקושי את הקרש.
מניח, בזהירות,
רגל אחת, ושניה, וראשונה שוב.
לאט לאט, בזהירות.
ועובר את הבור.
וממשיך לרדוף אחרי הפרפר.

בהשראת חלום שהיה לי הלילה

אני טובעת. בחוץ השמיים כחולים, ציפורים מצייצות וילדים צוחקים. ואני טובעת. אני טובעת לאט, בתוך חושך עמוק. לאט, לאט, לאט. אני צורחת. איש אינו שומע את זעקותיי.  החושך עוטף אותי, מושך אותי למטה. הוא מוחץ אותי. איש אינו שם לב. אט אט, החושך סוגר עלי כה חזק, שאני מתחילה לשכוח. בהתחלה, אני שוכחת את השמיים. אחר כך את הציפורים והילדים. לאחר מכן, מבלי לשים לב, אני שוכחת שיש דרך החוצה. או לפחות שאמורה להיות.
החושך מוחץ אותי, לוחץ עלי בחוזקה. אני כבר כמעט נעלמת, כעמט מתפוגגת לגמרי בתוך האפלה. כבר כמעט איני זוכרת דבר. אני זוכרת שההחושך קיים, ופרט לכך- כלום. איני זוכרת את העולם, וגם לא את עצמי.
 אני מתפוגגת במים השחורים. הדברים היחידים שנשארים ממני הם כאב אינסופי, וזיכרונות על ימים אחרים. ימים- שלעולם לא ישובו. 
העזרה מגיעה לבסוף. אולם זה מאוחר מידי- כבר איני קיימת.