העשרים בפברואר 2012, 6 בבוקר. אני מתעוררת. מתארגנת. הולכת לבי"ס. זה יום של חלוקה תעודות, וכולם סביבי מתרגשים. אני לא מבינה על מה המהומה- בסה"כ בי"ס. אני מבלה עם חברים. לפעמים הם גורמים לי להרגיש כמו עלוקה- אני כל כך שונאת את זה! אבל אני יודעת שזו לא באשמתם- אני באמת קרציה. אני מרגישה מעיין ריקנות בתוכי, מעיין חור שחור. זמן חולף. אני תוהה מה קרה לי. אני מרגישה כאילו בזמן האחרון השתנתי מאד. אני לא מבינה, לאן נעלם הביטחון העצמי שלי? אני מגיעה הביתה. אני לא מספרת לאימא שקיבלנו היום תעודות. למה? היא תדע על זה בסופו של דבר. היא בנאדם עצבני. אני מתיישבת מול המחשב, אוכלת. אני מרישה מזעזע, כאילו שצמיג של אשמה יושב בבטני. אני רוצה להקיא, לא יודעת מדוע יש בי תחושה כזו. אני מורידה את הכלב שלי, כולי נסערת. בגלל שאני היפראקטיבית, להוריד את הכלב זה גם להוריד את עצמי. אני רצה, חולמת בקיץ, נושמת. אני מסתכלת למעלה, לשמיים, ורואה עננים. אני כל כך משתוקקת להיות בינם, לרחף. אני כל כך רוצה לעוף! הפנטזיות מתחלפות בראשי זו אחר זו. אני רוצה לבכות. אני רוצה ליפול. אותה תחושת תהום בתוכי מרגישה מזויפת. אני רואה ילד קטן צוחק עם אימו, ורודף אחרי חתול רחוב. הוא מעצבן אותי. אני עולה למעלה. אני רוצה לעשות משהו משמעותי, משהו טוב, כך שבסופו של היום אני אוכל להגיד כך שזה לא היה יום מבוזבז. אני מתיישבת ליד המחשב. אני כל כך עצלנית, כל כך עייפה, כל כך רופסת. אני שונאת את עצמי, ושונאת חלקים קטנטנים בתוכי שחושבים שעוד יש לי תקווה. אני מרגישה צבועה. עוברות שעות על גבי שעות. אני אוכלת ארוחת ערב, ומורידה את הכלב פעם נוספת, לפני השינה. ראשי סוער שוב. כל פעם זה כך. אני חולמת על תקווה, על חירות, על הערכה, על תהילה. אני מרגישה כל כך קטנה, כל כך פצפונת. אני מחליקה, ומוחזרת למציאות בכוח. אני עולה למעלה, ומחליפה בגדים. אני נכנסת למיטה. היום נגמר.

צחוק

הוא צוחק.
זהו צחוק של מסכנים.
של אנשים נטולי חיים.
של אנשים נטולי תקווה.
זהו צחוקו, והוא רק בן חמש.
אני שומעת אותו.
אני שומעת אותו, וליבי נקרע.
הוא צוחק. ואני מתהפכת.
מתהפכת בקברי הצר והרדוד.
אנני רוצה שילדי יכיר צחוק זה.
אולם אין דבר שאוכל לעשות.
משום שאינני שם.
איש אינו שם.
מלבד 'הצוחקים'.

מוחלפת

מתהפכת במיטה. הכל חדש לי. השעה היא ארבע לפנות בוקר, ועדיין לא הצלחתי להרדם. אני חיה חיים אחרים, חיים של מישהי אחרת. מישהי שמחה, פשוטה, שהעצב בחייה מובן. מישהי שלא מפחדת. מישהי שלא בורחת, שלא עוזבת. אני מסתכלת על התקרה. צללים אקראיים מפוזרים עליה, והיא מסתורית. אני מתיישבת. הרכבת עוברת, והרחש נשמע מבחוץ. הכל חדש לי, אבל הכל קיים. רק עכשיו הוחלפנו, אך נראה כאילו זה קרה לפני שנים. אני לא זוכרת. אני לא שוכחת. הכל חדש לי, ונעלם...

פרידה

זה נגמר. אני פשוט לא יכול להגיד לה שזה נגמר. ואני? אני מת ללכת. מת לברוח, לצעוק, לישון, לחיות. אבל אני לא יכול. אני חייב לה את הסוף. את השתיקה. ההבנה. גם כשהעולם מתפוצץ. גם כשההלם בא. אני מביט בה. ולא מזהה את העיניים. אני מביט בה, והיא נעלמת בחטף.

אקראי

לנצח.
לנצח לא אראה את הכאב שבעיניה.
היא עומדת בחוץ, מחכה.
רוצה שאצא. רוצה שאדע.
אני לא יכולה!!
היא רועדת.
אני גם.
הדממה לא באה.
רק רעש סטטי בחוץ.
אני רצה.
הזמן חולף, והעלים נושרים.
אני נפגעת, מועדת.
הכאב חותך אותה.
ורק הסלעים החדים יודעים את סיפורה.

דמעה של דם

יושבת. שותקת.
רוצה לברוח. רוצה לבעוט.
אני חולמת שאני עפה.
עפה למקום אחר, רחוק מכאן.
מרגישה בודדה.
מרגישה שאין בעולם אף אחד חוץ ממני- מלבד דמעה. דמעה של דם.
היא נוזלת על כנפיה, מרטיבה. מלכלכת.
כה טהורה וקטנה.
כה רחוקה וכואבת.
אני מביטה.
אני לא יודעת כיצד  לדבר.
חייבת לצרוח, לצרוח את הדממה!
אולם היא כלואה. כלואה עמוק בפנים.
ואני מחכה. מחכה שתצא.
מחכה שתברח.
כמוני.

נשאתי עיניי למרום

נשאתי עיניי למרום
ושם, מלאכים מדממות לשלום.
פורשות כנפיהן למרחבים
לא נופלות, לא הורגות אנשים.
דמן שנופל בדממה
בצבע אדום כשקיעת החמה
זולג על פניי,
נוזל מתוך עיניי,
וגורם לי לבכות,
כי אין דבר שאוכל לעשות.
הן גססו בשקט,
ללא צעקה או צווחה
וראיתי אותן מסתחררות מטה במהרה.
נשאתי עיניי למרומים,
ולמעלה ראיתי איך גוססות מלאכים.