תרגיל כתיבה 3

הן לכודות במערה. אור ולילה. "אנחנו צריכות לצאת מפה." לחשה אור, מפחדת מפני החשכה ששררה שם. "באמת?" ענתה לילה בעוקצנות וברשעות, "לא ידעתי!" הוסיפה בציניות. היא כל כך יפה ומרושעת, חשבה אור. שיערה השחור ועיניה האדומות, הרעות. ידיה החזקות, המסוגלות למחוץ את גרונו של אדם בוגר. אור חשבה שהיא יפה- מרושעת להחריד, אבל יפה.

אני שונאת את כל הקיטשיות שלה, חשבה לילה. אני שונאת את העליזות שלה, את השמחה. אני? חשבה לילה, לי יש ביטחון עצמי! חוזק! לפתע קול קטן וזעיר נשמע. "אנחנו צריכות לשתף פעולה." אמרה אור. "אני יודעת." רטנה לילה. אור חשבה שלילה מתנהגת בגסות, בברוטליות.

אור הביטה בלילה שניסתה לחפור בידיה החזקות דרך החוצה. היא לא עזרה- יודעת שדכרה לא תתאים לדרכיה של לילה. "למה את כל כך מטומטמת?!" לילה צעקה. "זו אשמתך שאנחנו בכלל בפנים!" אור לא הגיבה למראה הכעס, הזעם והדיכאון שתמיד הפגינה לילה. "זה הכל באשמתך ובאשמת האופטימיות המזדיינת שלך! למה את אף פעם לא עושה מה שאומרים לך?! מפגרת!" לילה המשיכה לצעוק ולצרוח על אור. זה בסדר, אור חשבה. אני סולחת לה. זה לא בשליטתה שהיא תמיד כל כך רעה לכולם. זה תמיד היה ככה. ככה היא נולדה. "אולי תעופי מפה?!" אור שמעה את צעקותיה של לילה. "אנחנו לכודות במערה- אני לא יכולה לצאת.." ציינה אור את הברור מאליו, יודעת שהיא לא יכולה לכעוס על לילה. "מפגרת..." הפטירה לילה, ואור ראתה אותה ממשיכה להעיף אדמה, מנסה לצאת. היא תנסה להרוג אותי, ידעה אור. ידעה- ולא עשתה דבר.

וכך הן נשארו כלואות במערה, במשך שעות.

-----------------------------------------------------------

זה מתוך קורס כתיבה יוצרת. הנה ההוראת שקיבלתי:

נסו לחשוב על שתי דמויות. אם אחרי התרגיל הראשון הדימיון שלכם קצת עייף אתם יכולים למשל לבחור באב ובן או אם ובת. אחת מהדמויות היא דמות ראשית ואילו השנייה היא דמות משנית. כתבו דיאלוג בין שתי הדמויות כאשר המטרה שלכם היא לאפיין את הדמות הראשית בעזרת הדמות המשנית. איך עושים את זה? פשוט מאוד, יוצרים אנלוגיה. אנלוגיה יכולה להיות באחת משתי צורות: אנלוגיה ישרה – שתי הדמויות הן שונות אך יש להן משהו במשותף. אנלוגיה ניגודית – שתי הדמויות הן דומות אך יש בניהן משהו שונה. הקווים הדומים והשונים יעזרו לכם להדגיש מאפיינים שונים של הדמויות. למשל: שתי הדמויות יכולות להיות דומות מבחינת האידיאולוגיה הפוליטית שלהן, אבל אחת אופטימית והשנייה פסימית.

תרגיל כתיבה 2

אנחנו מטיילים. אדוארד ואני. אדוראד הוא חזק, גדול ומשכיל. ואני? אני אני. טיפש, קטן וחלש. אנחנו מטילים בשביל קטן בשעת דימדומים. לא מזמן יצאנו למסענו. אדוראד רוצה להביא את הסחורה לעיר לפני שתשקע השמש. סיימנו לארוז אותה די מאוחר. אדוארד תמיד אומר, 'מי שמאחר, עליו למהר.' אדוארד חכם. אני תמיד מקשיב לו. "מה אתה ממלמל שם?" הוא שואל אותי לפתע בעצבנות. "כלום.." אני עונה בשקט, ממשיך את השיחה בתוך ראשי. אני משתדל לא להרגיז אותו. משרת שמרגיז את האדון שלו- לא זוכה לטוב. אדוארד הוא אדון טוב. הוא אפעם לא מכה אותי, ולרוב לא מרים את הקול. הוא מתייחס אלי הרבה יותר טוב משאר האדונים שהיו לי. אני אצלו כבר חמישה שבועות, ואני משתדל להיות כמה שפחות מטומטם- כדי שהוא ישאיר אותי. פעם אחת אפילו ניסיתי לצפות את מה הוא רוצה ממני. זה היה טיפשי. למשרתים אסור לחשוב.
הגענו לגשר. אנחנו צריכים לחצות. אני מחכה שאדוארד יגיד לי להעביר את הסחורה. הוא, בחוכמתו, מחזק את קשריה לפני שאנחנו ממשיכים. "קדימה- תעביר!" הוא אומר לי, ואני מושך את הסוס על הגשר הרעוע. אני מושך, ומושך,ומושך, ובקושי מצליח לעבור. כשאני מסיים, אדוארד עובר אותו בקלילות. הוא תמיד היה כל כך מוצלח. כל כך חכם. אנחנו ממשיכים ללכת. אדוארד, לפתע, נהיה יותר ויותר שקט. אני לא מבין מה קורה. אני ממשיך ללכת כרגיל, מכחה לפקודה לעצור. לבסוף הוא נופל, ומתיישב על הארץ- בוכה. אני לא יודע מה לעשות. להמשיך? לחכות? אני הרי כל כך קטן וטפםש! אני משרת- אסור לי לחשוב! אבל אדוני מעולם לא היה כך. אני עוצר בהיסוס. ניגש אל אדוני. הוא לא מרים מבטו, ולוחש לי סיפור. סיפור על אהובה שהייתה לו לפני שני עשורים. אהובה שהייתה, וטבעה. הוא אומר שמאז הוא לא יכול לעבור גשרי נחלים מבלי להזכר במראה פניה היפות. מבלי להזכר שגופה האצילי הפך נפוח ומגעיל לאחר המוות. הוא בוכה ובוכה ובוכה. הוא קם לבסוף, נתמך בי. אני מחכה לפקודה. "תמשיך ללכת.." קולו הרועד והמהסס מנסה לצוות עלי. אני ממשיך.
עוברות שעתיים. כמעט הגענו ליעדנו. אנחנו כבר רואים את  העיר. אך לפני כן- עלינו לחצות עוד גשר. אני, בטיפשותי, מנסה להמשיך ללכת. אני, הקטן, החלש, הנחות, לא מבין. אדוני עוצר אותי. במילים זעומות, הוא אומר לי מה לעשות. אני מציית במהירות, כהרגלי. אני מניח את הסחורה, ועוזב את הסוס. אני עוזר לאדוני לחצות. כעת, הוא כבר לא חוצה בקלילות. הוא נראה חלש, עייף, עצוב. הוא לא מביט אל המים, אלא רק קדימה- בוהה. כשאני מסיים, אני חוזר בצייתנות לקחת את הסחורה. אני כל כך קטן, לא מסוגל להבין את כאב אדוני. אדוני שעוד היום נראה לי כבלתי מנוצח. אנחנו ממשיכים דקות אחדות.
הגענו לעיר. מסענו נגמר.

לא.

אני קופצת,
רצה,
בורחת.
הירח האדום,
עוקב,
רודף.
הזעקות נשמעות,
החלשים מתים.
אני רצה,
יודעת שאסור לי.
יודעת שכל צעד,
מסכן אותי,
מגביר את תשוקתו.
סמטה אפלה.
לחמוק.
הוא חוסם את הפתח.
אני ממשיכה לרוץ.
אסור לי-
אני אפול.
אני בורחת.
לבסוף, קיר.
אני שורטת אותו.
מדוע הוא כאן?
מתנשמת מהר.
מסתכלת לאחור.
הוא משיג אותי בקלילות.
זהו הסוף שלי,
אני יודעת.
אני מנסה להתנגד,
בועטת,
נושכת,
צורחת.
הוא חזק,
יותר ממני.
אני לא מצליחה
לאלץ את עצמי להכנע.
הוא משתמש בכוח.
זה כל כך כואב.
והוא עושה זאת.
שוב, ושוב, ושוב.
ולבסוף, לשמחתי,
נוטש אותי- 
לאחר שעות.
אני אמות,
אני יודעת.
הרצפה קרה.
הכל כל כך כואב.
אני מדממת.
אני אמות.
והאפלה?
האפלה מכסה את הכל, 
האפלה מכסה את כל השברים,
משאירה אותם בודדים בחשכה. 

העשרים בפברואר 2012, 6 בבוקר. אני מתעוררת. מתארגנת. הולכת לבי"ס. זה יום של חלוקה תעודות, וכולם סביבי מתרגשים. אני לא מבינה על מה המהומה- בסה"כ בי"ס. אני מבלה עם חברים. לפעמים הם גורמים לי להרגיש כמו עלוקה- אני כל כך שונאת את זה! אבל אני יודעת שזו לא באשמתם- אני באמת קרציה. אני מרגישה מעיין ריקנות בתוכי, מעיין חור שחור. זמן חולף. אני תוהה מה קרה לי. אני מרגישה כאילו בזמן האחרון השתנתי מאד. אני לא מבינה, לאן נעלם הביטחון העצמי שלי? אני מגיעה הביתה. אני לא מספרת לאימא שקיבלנו היום תעודות. למה? היא תדע על זה בסופו של דבר. היא בנאדם עצבני. אני מתיישבת מול המחשב, אוכלת. אני מרישה מזעזע, כאילו שצמיג של אשמה יושב בבטני. אני רוצה להקיא, לא יודעת מדוע יש בי תחושה כזו. אני מורידה את הכלב שלי, כולי נסערת. בגלל שאני היפראקטיבית, להוריד את הכלב זה גם להוריד את עצמי. אני רצה, חולמת בקיץ, נושמת. אני מסתכלת למעלה, לשמיים, ורואה עננים. אני כל כך משתוקקת להיות בינם, לרחף. אני כל כך רוצה לעוף! הפנטזיות מתחלפות בראשי זו אחר זו. אני רוצה לבכות. אני רוצה ליפול. אותה תחושת תהום בתוכי מרגישה מזויפת. אני רואה ילד קטן צוחק עם אימו, ורודף אחרי חתול רחוב. הוא מעצבן אותי. אני עולה למעלה. אני רוצה לעשות משהו משמעותי, משהו טוב, כך שבסופו של היום אני אוכל להגיד כך שזה לא היה יום מבוזבז. אני מתיישבת ליד המחשב. אני כל כך עצלנית, כל כך עייפה, כל כך רופסת. אני שונאת את עצמי, ושונאת חלקים קטנטנים בתוכי שחושבים שעוד יש לי תקווה. אני מרגישה צבועה. עוברות שעות על גבי שעות. אני אוכלת ארוחת ערב, ומורידה את הכלב פעם נוספת, לפני השינה. ראשי סוער שוב. כל פעם זה כך. אני חולמת על תקווה, על חירות, על הערכה, על תהילה. אני מרגישה כל כך קטנה, כל כך פצפונת. אני מחליקה, ומוחזרת למציאות בכוח. אני עולה למעלה, ומחליפה בגדים. אני נכנסת למיטה. היום נגמר.

צחוק

הוא צוחק.
זהו צחוק של מסכנים.
של אנשים נטולי חיים.
של אנשים נטולי תקווה.
זהו צחוקו, והוא רק בן חמש.
אני שומעת אותו.
אני שומעת אותו, וליבי נקרע.
הוא צוחק. ואני מתהפכת.
מתהפכת בקברי הצר והרדוד.
אנני רוצה שילדי יכיר צחוק זה.
אולם אין דבר שאוכל לעשות.
משום שאינני שם.
איש אינו שם.
מלבד 'הצוחקים'.

מוחלפת

מתהפכת במיטה. הכל חדש לי. השעה היא ארבע לפנות בוקר, ועדיין לא הצלחתי להרדם. אני חיה חיים אחרים, חיים של מישהי אחרת. מישהי שמחה, פשוטה, שהעצב בחייה מובן. מישהי שלא מפחדת. מישהי שלא בורחת, שלא עוזבת. אני מסתכלת על התקרה. צללים אקראיים מפוזרים עליה, והיא מסתורית. אני מתיישבת. הרכבת עוברת, והרחש נשמע מבחוץ. הכל חדש לי, אבל הכל קיים. רק עכשיו הוחלפנו, אך נראה כאילו זה קרה לפני שנים. אני לא זוכרת. אני לא שוכחת. הכל חדש לי, ונעלם...

פרידה

זה נגמר. אני פשוט לא יכול להגיד לה שזה נגמר. ואני? אני מת ללכת. מת לברוח, לצעוק, לישון, לחיות. אבל אני לא יכול. אני חייב לה את הסוף. את השתיקה. ההבנה. גם כשהעולם מתפוצץ. גם כשההלם בא. אני מביט בה. ולא מזהה את העיניים. אני מביט בה, והיא נעלמת בחטף.

אקראי

לנצח.
לנצח לא אראה את הכאב שבעיניה.
היא עומדת בחוץ, מחכה.
רוצה שאצא. רוצה שאדע.
אני לא יכולה!!
היא רועדת.
אני גם.
הדממה לא באה.
רק רעש סטטי בחוץ.
אני רצה.
הזמן חולף, והעלים נושרים.
אני נפגעת, מועדת.
הכאב חותך אותה.
ורק הסלעים החדים יודעים את סיפורה.

דמעה של דם

יושבת. שותקת.
רוצה לברוח. רוצה לבעוט.
אני חולמת שאני עפה.
עפה למקום אחר, רחוק מכאן.
מרגישה בודדה.
מרגישה שאין בעולם אף אחד חוץ ממני- מלבד דמעה. דמעה של דם.
היא נוזלת על כנפיה, מרטיבה. מלכלכת.
כה טהורה וקטנה.
כה רחוקה וכואבת.
אני מביטה.
אני לא יודעת כיצד  לדבר.
חייבת לצרוח, לצרוח את הדממה!
אולם היא כלואה. כלואה עמוק בפנים.
ואני מחכה. מחכה שתצא.
מחכה שתברח.
כמוני.

נשאתי עיניי למרום

נשאתי עיניי למרום
ושם, מלאכים מדממות לשלום.
פורשות כנפיהן למרחבים
לא נופלות, לא הורגות אנשים.
דמן שנופל בדממה
בצבע אדום כשקיעת החמה
זולג על פניי,
נוזל מתוך עיניי,
וגורם לי לבכות,
כי אין דבר שאוכל לעשות.
הן גססו בשקט,
ללא צעקה או צווחה
וראיתי אותן מסתחררות מטה במהרה.
נשאתי עיניי למרומים,
ולמעלה ראיתי איך גוססות מלאכים.

נפלתי מצוק

נפלתי מצוק,
והזמן קפא.
מעולם לא ידעתי,
כזאת מצוקה.
מרחפת בחלל
ללא אוויר.
מחפשת נקודה להחזיק
וחותכת את החלל
כסכין דקיק.
הקיר שלידי קרוב,
אולם כה רחוק.
גם אילו הייתי לצידו,
מנסה לתפוס,
הכישלון היה נחלתי.
מרחוק ראיתי הבזק לבן.
עצמות אדם.
נאחתי והקשבתי לרוח
שחמדה את אנחתי.
כאב עטף אותי מכל עבר
חיכיתי לפני המוות חמורות הסבר.
הרגשתי נטושה בחלל ללא ראות
הרגשתי עייפה ומלאת לאות.
אך לא ידעתי מנוח,
חיפשתי מוצא בכוח.
המשכתי ליפול
וביקשתי מהזמן שעלי יחמול.
ואז-
נחתתי.
הכאב הכה בי בעוצמה.
החובשים שחילצו את גופתי
אמרו דבר נורא.
הנפילה לא ארכה
למעלה מעשר שניות.
לי, בתוקפתי, זה נראה כנצח.
כעת, לא נראה לי דבר.
כעת, אני לא קיימת.
כעת, אני מתה.

חוכמת החלש

ילד קטן,
בלונדיני, תכול עיניים,
רץ.
הפרפר, אדום, מרפרף.
והילד אחריו.
רודף, משחק.
מצחקק.
לפתע, בור.
הילד לא יכול לעבור.
עומד, אובד עצות.
מביט בפרפר.
משום מה, הפרפר לא ממשיך.
מרחף במקום, נשאר.
לפתע, מצא פיתרון.
קרש, קטן, שברירי
מונח בצד.
הילד הקטן, החלש,
מרים בקושי את הקרש.
מניח, בזהירות,
רגל אחת, ושניה, וראשונה שוב.
לאט לאט, בזהירות.
ועובר את הבור.
וממשיך לרדוף אחרי הפרפר.

בהשראת חלום שהיה לי הלילה

אני טובעת. בחוץ השמיים כחולים, ציפורים מצייצות וילדים צוחקים. ואני טובעת. אני טובעת לאט, בתוך חושך עמוק. לאט, לאט, לאט. אני צורחת. איש אינו שומע את זעקותיי.  החושך עוטף אותי, מושך אותי למטה. הוא מוחץ אותי. איש אינו שם לב. אט אט, החושך סוגר עלי כה חזק, שאני מתחילה לשכוח. בהתחלה, אני שוכחת את השמיים. אחר כך את הציפורים והילדים. לאחר מכן, מבלי לשים לב, אני שוכחת שיש דרך החוצה. או לפחות שאמורה להיות.
החושך מוחץ אותי, לוחץ עלי בחוזקה. אני כבר כמעט נעלמת, כעמט מתפוגגת לגמרי בתוך האפלה. כבר כמעט איני זוכרת דבר. אני זוכרת שההחושך קיים, ופרט לכך- כלום. איני זוכרת את העולם, וגם לא את עצמי.
 אני מתפוגגת במים השחורים. הדברים היחידים שנשארים ממני הם כאב אינסופי, וזיכרונות על ימים אחרים. ימים- שלעולם לא ישובו. 
העזרה מגיעה לבסוף. אולם זה מאוחר מידי- כבר איני קיימת.

סורגים

סורגים חלודים
מכסים על עלים ירוקים
אותי בפנים סוגרים
עלי מאחרים שומרים
מביטה בעינים כהות
מדמעות.
מחזיקה חזק, ולא נופלת.
כי רק ככה אני אומרת:


רק עכשיו
בחושך השחור
אני מוכנה להשאיר הכל מאחור
רק עכשיו כבר לא בוכה
במים צלולים אני שוחה
כבר לא טובעת
כי אני יודעת
מה לעשות
ואיך צריך לראות.
--------------------------------
יש לזה גם לחן =)

stop exist

 sometimes I  wanna suicide,

sometimes I wanna fall, 

to close my eyes, to fall asleep, 

and never wake in the summer, spring,

winter, or fall.

when the toll of my life gets too high,

and I can't open my wings, can't fly,

sometimes I wanna die.

I have no will to breathe, to see, to feel.

darkness seems very homely,

very warm.

I wanna stop think,

I wanna run away..

I don't wanna go to heaven,

I don't wanna go to Elsewhere.

I wanna stop be alive,

I wanna stop exist.

because it's simple.

because i want to stop to live.

ברֵכה אפורה

נוזל סמיך, אפור, מטונף.

ברכה שלמה, טובענית.

הוא עובר באזור,

בעיניים עצומות.

הוא לא פוקח אותן.

הוא מועד. בשקט שקט.

הוא לא מבין.

לאט לאט הנוזל הסמיך נכנס לפיו.

לאפו. לרֵאותיו.

הוא מתחיל להאבק.

בועט, משתנק, משווע לאוויר.

הוא לא מצליח להגיע לפני השטח.

הנוזל ממשיך למלא אותו.

הכרתו מתערפלת.

הוא לבסוף פוקח את עיניו, 

מנסה להבין לאן לשחות.

העולם אפור.

הכל אפור- בכל מקום.

לפתע, החשכה מתחילה לסגור עליו.

הוא לא יודע.

הוא גם לא יידע.

הוא ממשיך לשקוע.

הוא נעלם, ולא חוזר.

אף פעם.

End

In the end, I won't cry,

Cause I know, how it's to die.

In the end, I won't shout,

Cause I know, it's too high.

In the end, I won't laugh,

Cause I know, I've been through too fast,

In the end, I won't scream,

Cause I know there isn't reason.

In the end, I will fly,

Not to heaven, not to the sky,

In the end, I'll fly far away,

Till the sun.

--------------------

יש לזה גם לחן :)

שרשרת פנינה

שוכבת, בודדה.
מאחורי פח זבל, בתוך סמטה.
מסריחה, מטונפת.
שיערה סתור ובגדיה קרועים.
סביבה מצייצים עכברים אפורים.
היא שרועה על הרצפה בפישוק איברים.
זוהי שכונת עוני, לא רחוק מכאן.
די קרוב, למען האמת.
האדמה מרוצפת, אבל רק באופן חלקי.
היא אדומה.
הנערה עונדת שרשרת. שרשרת יפה.
עם פנינה. פנינה אחת. בודדה.
הנערה לא שייכת לשם,
אך שם היא נמצאת.
נשימותיה כה רדודות.
לא צריך להיות רופא כדי לדעת שאלו נשימותיה האחרונות.
לפתע, ברגע אחד, לא צפוי-
הן נפסקות.
הנוזל האדום ממשיק לזרום מגופה חסר החיים,
ממשיק להציף את הסביבה.
איש אינו עובר שם.
איש אינו יודע מה קרה לה.
היא איננה יקרה לאלו אותם היא אוהבת.
הם לא מחפשים אותה.
אם אילו היו, הם לא היו מוצאים אותה.
אף שגופה קרוב.
נשמתה כבר לא כאן.
נשמתה לא עברה למקום אחר.
היא התפוגגה. ישותה נהרסת. התפוררה, והפירורים נעלמים.
היא כבר לא קיימת,
היא הפסיקה להתקיים.
היא מתה. 

סיפור קצר שכתבתי לשיעור אנגלית לפני כמה שנים...

Sophie woke up terrified from nightmare. It was dark and she could not see anything. "This is very real nightmare," Sophie thought, "almost like it's real." Sophie remembered it very well. It started in wonderful day when she went to Nina, her friend. Then she had a strange feeling something was going to happen. But she kept walking. Sophie went home to get Nina's wristwatch, the one that Nina forgot at her home only yesterday. When she went downstairs she saw Nina standing on the other side of the street and calling her. Sophie started to run.

Then it came. The white car seemed to sophie a lot bigger then she thought a car could be. She remembered Nina screaming, creaking brakes and terrible pain. All sophie thought about it in the final seconds was the wristwatch.

Sophie shook off the memory. The flash back was so scary. So Realistic. So true. "How lucky, it was just a dream!" Sophie said out loud. she was unable to convince herself thet it's true, Because Darkness covered everything. "People say thet the darkest Hour at night is just before dawn. They are right." Sophie thought to herself. At that moment the sun began to rise.
Suddenly she saw thet she is lying on the road. That her clothes and the road covered with red-brown liquid, a lot of it. Sophie did not understand why she was sleeping on the road. Why everything is so dirty. She only knew that her parents must be angry. Sophie wanted to go home, but she couldn't open the door to the lobby. She began to suspect something was really wrong. So sophie start walking up the street.

As she began walking, she heard someone get out of her building. Sophie turned around and just... screamed. She stared at the building door and said to herself that it doesn't make sense. She saw someone who looked just like her, impostor. Sophie's impostor looked exactly like Sophie. Sophie looked at the road and the liquid disappeared. The worst thing was thet Sophie's impostor wasn't even responded to a scream, like she didn't heard it. So Sophie followed her.

After a while she discovered that no one can see or hear her. The nightmare repeated itself, becomes real in front of her eyes. becase sophie knew what was going to hapned. She warned her impostor Before the impostor went up home. Only then she realized why she had a feeling of anticipation for disaster in the nightmare.

After a few minutes Sophie's impostor came down. Sophie saw her running a cross the street. Then, a car, white and old arrive. It was driving fast. The car hit Sophie's impostor and stopped in creaking brakes. While the impostor fell, her blood splattered on the road. Sophie saw Nina screaming in fear.

Nina called the hospital. Sophie saw the ambulance arrives. Luckily, she entered before the ambulance doors closed. One of the medics passed through her. Sophie began to understand what's happened. She saw Nina and her parents waiting outside the operating room. The doctor came out and said, "I'm sorry, we did everything we can, but unfortunately sophie is gone." Sophie was shocked.

She heard, "You know, It's real." But of course she didn't turn around. "You really dead, Sophie." She turned, sure thet the voice was speaking another girl name Sophie. She saw an old man staring at her. "Are You talking to me?" She asked, waiting for the old man ignores her. "Sure. you see another girl called Sophie?" The old man said. She thought she couldn't be more surprised. "But no one can see me." She said, aware that it sounds childish. "Except me. people thet still alive cann't hear the dead. except for special cases." the old man explained. "I'm your dizamoon, honey." he siad quietly. Sophie was confused. "Diza-what?" She asked. "Your dizamoon. What people stupidity call it a guardian angel. it's not true, because I met some pretty nasty dizamoon's." He said.
Sophie stared at the old man. Already she knew that she will remember this day forever. After all, it was the day she died.

בלי עוד התחלות (שיר שכתבתי)

זה הסוף, ואיש אינו יודע מדוע.
אין לי עוד סיבה להישאר כאן.

זה הסוף, משהו בפנים כבר מרגיש לי רגוע.
אין לי שום סיבה לבכות עכשיו.

זה הסוף, אין עוד התחלה,
וגיליתי שסוף זה לא דבר נורא.
כי לפעמים הסוף, גם בלי ההמשך,
מראה שלא תמיד האור שלי דועך.

לגשש באפלה.
בחוץ, השחר בא.
אין שום נר, שום תחושה,
אין שום להבה.

מסביב כולם כבויים.
אין שום טעם לחיים.
הכל מר ולא חמוץ- מתוק.
כאן אין פינה של צחוק.

זה הסוף, אין עוד התחלה,
וגיליתי שסוף זה לא דבר נורא.
כי לפעמים הסוף, גם בלי ההמשך,
מראה שלא תמיד האור שלי דועך.

אך כעת הסוף קרב.
לא סביבי הכל סובב.
הוא די קר ולא כאוב,
לא מוכר וגם לא עצוב.

זה הסוף, אין עוד התחלה,
וגיליתי שסוף זה לא דבר נורא.
כי לפעמים הסוף, גם בלי ההמשך,
מראה שלא תמיד האור שלי דועך.
מראה שלא תמיד האור שלי דועך.

---------------------------------


רק עכשיו שמתי לב שזה שיר מלא סתירות.